בונה הגשר : חייו של הרב יחיאל אקשטיין - מחזון להגשמה

תקציר:
בשנת 2003 שמעתי לראשונה על רב אורתודוקסי משיקגו, פילנתרופ שמגייס מיליוני דולרים למען יהודים. באותה תקופה היה לי טור בעיתון וחיפשתי סיפור לכתוב עליו. מה שהפתיע והדהים בסיפור של הרב היה שהתרומות לארגונו הגיעו מנוצרים אוונגליסטים שרבים מהם לא פגשו מעולם יהודי פנים אל פנים. האדם שפגשתי, הרב יחיאל אקשטיין, היה איש חם, ידידותי ונמרץ. הוא רצה שאבין שהוא יוצר גשר בין יהודים לנוצרים אשר עוינות ואי-הבנה הדדית הפרידו ביניהם במשך יותר מאלפיים שנה. הוא ראה את עצמו כמורה רוחני ולא רק כמגייס תרומות או כפילנתרופ; מורה רוחני שמסוגל להראות לנוצרים איך לשוב וליצור את החיבור התנ"כי שלהם לארץ ישראל ולעם היהודי. הרב אמר לי, "הם רואים בי מישהו שדרכו הם יכולים להתחבר לעם ישראל, לארץ ישראל ולאלוהי ישראל. דרך שבאמצעותה יוכלו לגלות את שורשיה היהודיים של הנצרות שלהם." אין ספק שזו היתה גישה לא קונבנציונלית (שפעמים רבות עוררה מחלוקת), והוא הבין ש"האורתודוקסים השמרנים תמיד יראו בי עוף מוזר ולא שייך." אפילו אלה החולקים על הרב אקשטיין מתקשים להתווכח עם הצלחתו. "הקרן לידידות" שהקים גדלה להיות הקרן הפילנתרופית הגדולה בישראל. עם מפעליה הרבים והחשובים נמנית התמיכה בקיומם של מוסדות יהודיים בקהילות מזרח אירופה. כישראלי ממוצא אמריקאי אני מעריך את מה שעושה הרב אקשטיין. הכרתי אדם שמעביר את מסריו על הצד הנפלא ביותר, יזם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, איש שמוכן להילחם על דעותיו אל מול התנגדות קשה של הממסד. החשיבה שלו מחוץ לקופסה שינתה את התפיסה בנוגע למה שנוצרים ויהודים יכולים להשיג בכוחות משותפים. ראיתי במו עיני את הטוב שהרב אקשטיין עושה בכספי התרומות שהוא מגייס. התבוננתי בו נאבק ביריביו ובמבקריו ויותר מכול - נאבק בספקותיו האישיים ובשדים שלו. היו גם פעמים שבהן הרוחניות שבו נגעה בי (זאב חפץ).