יפה זונשיין


היה או לא היה  /   יפה זונשיין

סבי אריה לייב קופרברג  היה נער מהנערים שלמדנו עליהם  בהסטוריה.
נערים יהודים שנחטפו או נמסרו לצבא  הצאר ושרתו  בו 25  שנה.
איך כילד בין 15 הצליח סבי לשמור על יהדותו במשך כל שנותיו בצבא
לחזור לעיירה להנשא ולהקים משפחה יהודית חרדית... זה סיפור  מדהים
שלצערי לא יסופר כי לא זכיתי להכיר את סבי.
דודי סיפר לי שסבי שירת כעוזר רופא תפקיד בכיר בימים ההם כי היו רופאים
מעטים  בצבא הצאר. כך שהוא תפקד כרופא לכל דבר וזכה ב 2 אותות גבורה
במלחמה בין רוסיה ויפן לפני כ 150 שנה.
זו המלחמה בה שרת גם יוסף טרומפלדור גם הוא זכה ב 2 אותות גבורה צלב
גאורגי הקדוש מדרגה 4 ו3 במלחמה זו נפצע בידו וידו נכרתה...
אולי על ידי סבי? אולי סבי היה בצוות שטיפל בו  ובכך סבי אולי הציל את חייו
של טרומפלדור...

היה או לא היה?  


משה ו"מגש הכסף" /    יפה זונשיין וציטוטים מנתן אלתרמן.

 "...והארץ תשקוט, עין שמים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים"
קטע כה מוכר לכל תלמיד בארץ רובנו יודעים אותו בע"פ.
"ואמה תעמוד – קרועת לב אך נושמת...- לקבל את הנס האחד אין שני..."
כל יום זיכרון מתאספים התלמידים בכל בית-ספר בארץ לטכס יום הזיכרון.
"היא לטכס תכון. היא תקום למול סהר  ועמדה, טרם-יום, עוטה חג ואימה."
התלמידים ששרים או קוראים עומדים לבושים בשחור או לבן ומתרגשים.
"-- אז מנגד יצאו נערה ונער ואט-אט יצעדו הם אל מול האמה."
בבית הספר היסודי "ויצמן" ביפו בו למדתי, אפילו המחיזו את הקטע הזה.
"לבושי חול וחגור, וכבדי נעלים, בנתיב יעלו הם הלוך והחרש."
וברקע היה קולו של התלמיד הקריין בן כתתי משה פינקס.
"לא החליפו בגדם לא מחו עוד במים את עקבות יום-הפרך וליל קו- האש."
היינו תלמידים  בשנים אחרונות של בית הספר היסודי סוף שנות ה-50.
"עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים- -"
חלפו פחות מ 10 שנים ואנו המחזור של חיילי הסדיר במלחמת ששת הימים.
"דם השניים יגשו, ועמדו לבלי – נוע. ואין אות אם חיים הם או אם ירויים"
קולו של משה פינקס ממשיך להדהד בראשי  אך הוא נהרג בקרב  בתל- פאחר.
"אז תשאל האמה, שטופת דמע-וקסם. ואמרה מי אתם? והשניים, שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת-היהודים."
לפני כמה שנים בימי המוסיקה בכפר בלום הופיעה סלי פינקס פסנתרנית
ישראלית החיה בארה"ב. לאחר אחת החזרות נגשתי ובררתי האם היא אחותו
של משה ואכן זו אחותו שהייתה ילדה כשאחיה נפל. עמדנו שתינו בכפר בלום
למעשה למרגלות תל פאחר ובכינו.
"כך יאמרו ונפלו לרגליה עוטפי-צל והשאר יסופר בתולדות ישראל."
 

סירים  קטנים /   יפה  זונשיין

מסופר  שסבתי    בישלה   בהרבה  סירים  קטנים.

היא  הייתה  יהודיה  חרדית  שגרה  בלודג'    ילדה  10  ילדים   שניים  נפטרו  בילדותם  ונותרו   שבעה  בנים  ובת,  אימי.  משפחה  ענייה  שגרה  בחדר  אחד  שכור  ולא  פחדו  מגנבים  בלילה,  אפילו יכלו  לישון    עם  חלון  פתוח  כי  לפי  תיאורם  לא  היה  לגנב  מקום  לדרוך,  כי כל  שטח  המגורים  הפך בלילה למיטות  ומזרונים  לישנים. וסבתי  בישלה  בהרבה  סירים  קטנים. היא  נהגה  כל  לילה  לתת  נשיקה  לכל  ילד  וכל  בוקר  העירה  עם  שיר  השכמה  בתוספת  לחמנייה  וספל  חלב  חם...   כשהיה  כסף.

וסבתי  בישלה  בהרבה   סירים  קטנים.

היא  דאגה  שלכל  ילד  תהיה  פינה  משלו  בחדרון  הקטן,  פינה  בה  יחזיק  את  חפציו,  תחביביו.   לאחד  הבנים  בגיל  11  הייתה  קבוצת  כדור - רגל   ואמו  שמרה   בארון  מקום  לבגדי  חברי  הקבוצה  ולכדור. כאמור  סבתא  בישלה  בהרבה   סירים  קטנים  כדי  שכל  ילד  יקבל  את  האוכל  האהוב  עליו... 

בספטמבר  1939   חרב  העולם  השקט  והמוגן  של  המשפחה. הגרמנים  נכנסו,  על  היהודים  נפלו   גזרות  שהומצאו  במוחם  השונא   והאכזר  של  הנאצים. הבת,  אימי,  ברחה  מזרחה  ושלחה  מכתב  " בואו  אפשר  לעבור את הגבול,  כאן  גן  עדן".   סבתא  כאישה  חרדית  הלכה  לרב.  הרב  אמר:"  לא  צריך  לברוח,  חטאנו  אז  נענש  קצת,  אך  ה'  אוהב  את  בני  עמו  והוא  יגן  עלינו". סבתא  למרות  אמונתה   וכבודו  של  הרב  החליטה  כן  לברוח.   פעמיים  הבריחה  את  הגבול   עם  רוב   בני  המשפחה   ובכך  הצילה  את  חייהם  של    בניה  הצעירים.  אך  בני  המשפחה  התפזרו  ויותר  סבתא  לא  בישלה  להם  בהרבה  סירים  קטנים.


השטיח  המעופף  /    יפה   זונשיין

 זיכרונותיי  הראשונים  הינם   מחדר   המשפחה   בבית   ערבי   נטוש   ביפו   של   סוף שנות  הארבעים. חדר  גדול   עם   תקרה   גבוהה    בקיר   אחד   דלת   כניסה   ובקיר   ממול   שני חלונות  גדולים   עם סורגים   המשקיפים  לכוון  חומת  הבית  השכן. בחדר היו רהיטי  עץ  גדולים  וכבדים שנשארו  מהדיירים    הקודמים  ומיטת   הברזל  שלי מיטת תינוק צבועה בצבע לבן. מעל המיטה  היה  שטיח  צמוד   לקיר   ובו נמר  על רקע   נוף   של   ג'ונגל    אפריקאי.   מראה  השטיח  עומד  עד   היום   מול   עייני.  למה תלו  אותו שם?   האם  פחדתי ממנו?  האם  הוא  עזר  לי  להירדם    או גרם לי לנדודי שינה?   איך הוא הגיע  לביתנו?   אין לי תשובות לשאלות הללו  ואין כבר  את מי לשאול. יכול להיות שדודי   ישקה   שהיה בפל"ים   ואחר כך מלח בצי הסוחר  "צים"  אולי הוא הביא את השטיח מאחת מנסיעותיו  ברחבי העולם.  באותן השנים  הוא  היה  עדיין  רווק  ובילה אצלנו   בית אחותו הגדולה  את חופשות המולדת  ותמיד הביא לי  מתנות  בובה גדולה שיכולה  לפקוח  ולעצום  עיניים  או משחקים  אחרים לפינת  המשחקים שלי.    אך זה היה בגיל בוגר יותר,  את השטיח אני זוכרת ממש   זיכרונות ראשונים  פחות מגיל שנתיים. אולי  השטיח  הוא חלק מהרכוש הנטוש  שהיה בבית  כאשר עברנו לגור בו.    כך מקורו לא ידוע  אך  סביר  שהוא הגורם לסקרנות שלי כלפי העולם. וודאי  שאלתי מה יש בשטיח וכך סיפרו לי  על   חיות  מוזרות  על  ג'ונגלים  על  אפריקה  ועל  העולם  הגדול היפה  המעניין   המסקרן  הקיים  בחוץ  וזה  המקור  לדחף לנסוע ולראות במו עיני  את הנמרים באפריקה את האינדיאנים ביבשת אמריקה   ואת הסינים   והיפנים. כך  השטיח  מהילדות  הפך  בשבילי  לשטיח  המעופף  שלי.                                                                                                 

 

  להגדלה לחץ על לוח מודעות אינטרנטי


טופס כניסה


פרטי ספריה

ספריה ציבורית קצרין
ת.ד.7 קצרין 12900 רמת הגולן
טלפון: 04-6969668
כתובת דוא"ל זו מוגנת מפני spambots, יש לאפשר JavaScript על-מנת לראות את הכתובת
http://kazrin.library.org.il
מנהלת הספריה: נטלי קובל

שעות פעילות

א,ג9.00-12.00
א,ב,ג,ה16.00-19.00
ו9.00-12.00(מבוגרים)
דסגור

מי מחובר

יש לנו 28 אורחים מחוברים